החלטה בתיק ע"ח 28075-12-11

בפניי ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופט א' גופמן) מיום 24.11.2011, במסגרתה הורה בית המשפט על פסילתו של העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים.

רקע:

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת גרימת מוות ברשלנות על פי סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז-1977 בצירוף סעיפים 40+64 לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") וכן עבירות של סטייה מנתיב, נהיגה במהירות בלתי סבירה, הסעת ילד שלא רתום בהתקן ריסון ושימוש ברכב שצמיגיו במידה השונה מזאת הרשומה ברישיון הרכב על פי תקנה 40 (א), תקנה 51, סעיף 83א(ב)(2) ותקנה 322 (ב) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 7.1.2010 סמוך לשעה 13:50 נהג העורר ברכב פרטי מסוג מיצובישי בכביש 65, מכיוון חדרה לכיוון עפולה, כאשר לפתע סטה ימינה מנתיב נסיעתו, הסתבסב, פגע באבני השפה ובמעקה הבטיחות והתהפך לצד הדרך. עקב תאונה זו נגרם מותה של ילדה בת 6 (להלן: "המנוחה"), שישבה במושב האחורי כשלא היתה חגורה וכן נגרמו חבלות של ממש לנוסעים נוספים שהיו ברכב.

הכרעת בית משפט קמא:

בית משפט קמא דן בבקשה לפסול את העורר מלנהוג עד תום ההליכים לפי סעיף 46ב לפקודה אשר הוסף במסגרת תיקון מס' 78 לפקודה (מיום 20.3.07).

 בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את הבקשה לפסילה עד תום ההליכים בציינו כי עוצמת הראיות המצביעות על רשלנות העורר הינה ברמה המצדיקה קביעה כי אכן העורר התרשל בנהיגתו, וזאת גם בשים לב לחוות הדעת מטעם המאשימה אשר הצביעה על נקר באחד מצמיגי הרכב של העורר. כמו כן, בית משפט קמא נתן דעתו לטענת השיהוי לה טען ב"כ העורר, בשים לב לכך שכתב האישום הוגש בחלוף שנה וחצי מאז אירעה התאונה, ואולם סבר כי אין בשיהוי כאמור לדחות את הבקשה, נוכח היות התאונה תאונה עצמית ונוכח ראיות ממשיות לכאורה המצביעות על כך שהתאונה לא היתה בלתי נמנעת לו היה העורר מכלכל צעדיו על-פי הנסיבות.

בנוסף, בית משפט קמא נתן משקל לעובדה שהעורר לא דאג לכך שהמנוחה תהיה קשורה בהתקן הריסון כנדרש ע"פ חוק ועל כן, נקבע כי העורר לא הוכיח שאין בהמשך נהיגתו משום סכנה לציבור וכי העורר לא הפריך את החזקה ע"פ סעיף 46ב לפקודה.

על כך הערר שבפניי.

טענות הצדדים:

ב"כ העורר ביסס את הערר בעיקרו על טענת השיהוי בציינו כי מדובר בשיהוי רב ביותר, כאשר בתקופה הממושכת שבה נוהג העורר לאחר שרישיונו נפסל מנהלית, לא היו לו הרשעות משמעותיות כלשהן, מלבד דו"ח בגין אי חגורת בטיחות. לשיטתו, יש לראות את העורר כנהג נורמטיבי הנעדר כל מסוכנות לציבור; ב"כ העורר מדגיש כי כתב האישום ובקשת הפסילה הוגשו כ-17 חודשים לאחר תום תקופת הפסילה המנהלית, דבר המלמד כי גם המשיבה ראתה בעורר כאדם אשר אין בהמשך נהיגתו משום סכנה לציבור.

עוד טוען ב"כ העורר כי טעה בית משפט קמא עת לא ייחס משקל ראוי לקיום חוות דעת של מומחה מטעם המאשימה אשר מצביע על הנקר בצמיג הגלגל האחורי שמאלי ברכב העורר כגורם לתאונה, ולסיכוייו הטובים של העורר לזיכוי מסעיף האישום לעניין גרימת מוות ברשלנות נוכח קביעה זו. לעניין זה מוסיף ב"כ העורר וטוען כי טעה בית משפט קמא בהתייחסו אל הניסוי שנעשה על ידי בוחן התנועה, אשר קבע כי הנקר בגלגל לא היווה גורם משמעותי לתאונה, היות והניסוי נעשה ברכב מסוג שונה מרכבו של העורר.

עוד טוען ב"כ העורר כי בית משפט קמא התעלם מכך שהעורר נהג במהירות של 96 קמ"ש, כאשר המהירות המותרת באותו קטע כביש היא 90 קמ"ש, כך שלא ניתן לומר כי המהירות שבה נהג העורר היתה מופרזת.

ב"כ המשיבה טוען כי בית משפט קמא נתן את הדעת לחוות הדעת לעניין התקר בגלגל ויחד עם זאת קבע כי קיימות ראיות לכאורה. לעניין טענת השיהוי טוען ב"כ המשיבה כי אין בטענה זו כדי להוות שיקול יחידי לקבלת הערר בייחוד בנסיבות בהן השיהוי נבע בשל השלמות חקירה שבוצעו בתיק.

לעניין מסוכנותו של העורר מציין ב"כ המשיבה כי לאחר שהוחזר לעורר רישיונו באפריל 2010 עבר העורר עבירות נוספות; כך ביולי 2010 לא ציית העורר לתמרור עצור; בספטמבר 2010 נסע העורר כאשר אחד הנוסעים אינו חגור ובהמשך נהג העורר כשאינו חגור.

הפן הנורמטיבי:

סמכותו של בית המשפט לפסול נהג מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו קבועה בסעיף 46ב שהוסף לפקודת התעבורה ואשר קובע, כהאי לישנא: